Cupcakes on twitterההתמכרות החדשה
אני מכורה לטלוויזיה. בתור סטודנטית לקולנוע זה לא כל כך אנין טעם מצדי להודות בכך, אבל בשנתיים האחרונות מאז שרכשתי את ההמצאה הגאונית המכונה "יס מקס", אני מכלה שעות רבות בכל יום ברביצה על הספה מול תוכניות טובות יותר וטובות פחות. הסדרה החדשה שנכנסה לי ללב דווקא לא משודרת על מסך הטלוויזיה שלי (כי היא משודרת בהוט), מה שרק מוכיח עד כמה התמכרתי. את ארבעת הפרקים הראשונים של "מחוברות", הסדרה המעולה של רם לנדס ודורון צברי, ראיתי ברצף ב-YNET במסך הלפטופ הקטנטן שלי. אבל גם תנאי השטח הקשים לא פגעו בהנאה. הרבה מציצנות, המון כנות ודנה ספקטור אחת גרמו להתפרצות חמורה של הסקופופיליה שלי. בסדרה מופיעות חמש נשים מרתקות (העיתונאית דנה ספקטור, הבלוגרית ליאת בר-און, התיכוניסטית חנה רטינוב, חיית הרשת אליזרין וייסברג ומירי חנוך). הן מתעדות את עצמן לפחות שעה ביום והסדרה היא בעצם חמישה יומני וידאו נשיים.
המבקרים חלוקים בדעתם לגבי הסדרה ובעיקר לגבי "כנותה" והאפשרות לקבל הצצה אמיתית ומזוככת למציאות. התשובה הברורה היא שאי אפשר. אבל השאלה היא מה זה בכלל משנה? מיטב היוצרים הדוקומנטריים כבר התחבטו בשאלה מה קורה למציאות כשמכניסים מצלמה, איך היא משתנה והאם ניתן להיות זבוב על הקיר? אבל אם נחשוב על זה באמת הרי גם ללא מצלמה אנחנו מגלמים דמות, מתחזקים דימוי. אין אני אמיתי אחד ומוחלט. יש דמות אחת בפני הבוס, אחרת בפני ההורים, שלישית בפני החברה הכי טובה ומישהי שונה כשאנחנו לגמרי לבד. לכן אם נשים בצד את התהיה עד כמה המחוברות אותנטיות ועד כמה הן מגלמות דמות, אי אפשר שלא להתמכר לעלילותיהן.
הבונוס הגדול בצפייה בתוכנית הוא חשיפתם של הגברים שלצידן. אלכס הידוע בכינוי א', בעלה של ספקטור שנחשף בסדרה כאחד הגברים הכי רגישים ושווים שנראו במקומותינו. והשף אייל שני, בעלה של מירי חנוך. ממתק אמיתי לימי הקיץ כשלא בא לצאת מהמזגן.
אני מתביישת לומר שלמרות שאני מאנשי ה"הוט" לא ראיתי ולו פרק של הסדרה, סיקרנת אותי, נראה לי שאני אעשה השלמות!
איזה כיף על הכתבונת ב- גו!!!
תמיד כיף לראות פנים מוכרות ואהודות!
תגובה מאת פטיט לולו — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 15:11
גם אני התמכרתי! יש בסידרה הזאתי משהו מאוד חדשני לדעתי, שאיכשהו גם מזכיר לי את עולם הפייסבוק, הטויטר והבלוגים…
שבוע טוב!
תגובה מאת שרה — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 16:16
לא יכולה להסכים יותר, הסדרה הזו עשויה מעולה וממכרת קשות. כל חמשת הנשים/נערות/בחורות מרתקות בצורה כזו או אחרת.
בעיקר שוברת את הלב חנה בשיאו של גיל התבגרות קשה במיוחד. בדנה ספקטור אני בעיקר מקנאה על בעלה המדהים וגם היא מתגלה כיותר חביבה ומשעשעת בחיים האמיתיים מאשר בטור שלה, ואת ליאת בר און אני אוהבת עוד מהבלוג שלה.
הייתי מזמינה אותך לבוא לראות אצלי, אבל אין סיכוי שתנטשי את צ'רלי
)))
נשיקות
תגובה מאת שלי — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 16:24
אחרי שקוראים מה שהן כותבות, נחמד לראות צדדים אחרים שלהן על המרקע. בכלל חנה מזכירה לי דברים שכבר שכחתי מזמן
בכלל כמו כל סוג של ראליטי כזה צריך אומץ להיחשף בצורה כזו…
תגובה מאת לימור — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 20:37
בעקבות המלצתך הלכתי לראות את הפרק הראשון. עם סוף הפרק נאבקתי בדמעות. בשוק מכל הכנות המתפרצת הזאת ומוצאת את עצמי בכל אחת מהדמויות. איזה ליהוק מבריק
תגובה מאת אפרת — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 20:41
פטיט לולו – רוצי לראות, לא תתחרטי.
שרה – אין ספק שלא במקרה שתיים מכוכבות הסדרה הן בלוגריות. לא בטוחה כמה זה חדשני, אבל מה שכל כך מדהים זה שהסדרה זולה מאוד להפקה ולמרות זאת מרתקת.
שלי – אולי נעשה איזה ערב בנות השבוע, יש חיים גם אחרי צ'רלי (:
לימור – מסכימה לגבי חנה, כאילו בא לי להגיד לה שהחיים ממש משתפרים אחרי גיל ההתבגרות.
אפרת – הפרקים הבאים אפילו יותר טובים.
ולסיכום – מכל ההשתפכות הזאת רק חשוב לי להבהיר שבשונה מהפוסט הקודם, אין לי שום קשר מסחרי או אחר עם הפקת התוכנית וכל ההמלצה היא מעומק לבי.
תגובה מאת עפר — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 20:52
אני מסכימה בעיקר עם הסיפא של הפוסט,כי אני הכי הסתקרנתי לראות סוף סוף מי זה א' של דנה ספקטור-מהימים שעוד קראתי את הטור שלה ,עד שהוא הפך בעיניי למעיק משהו. אלכס מהמם .אבל אני הכי אוהבת את המוזרות של אייל שני ואת הטור של מירי חנוך ואייל אני עדיין אוהבת,אז זה נחמד לראות את השתקפות החיים שלהם\הזוגיות שלהם גם על המרקע .
אני שמחוברת להוט התמכרתי לאחרונה קשות לאנטומיה של גריי.כל מנויי יס מבינים אותי בטח….
תגובה מאת אורית — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 21:57
אורית עלית על נקודה רגישה. אני מכורה כבדה לאנטומיה. אני לא רוצה לעשות ספוילרים אז לא ארחיב, אבל בכיתי כל כך הרבה בסוף העונה הנוכחית. דרך אגב גם כוכבי האנטומיה מתים על קאפקייקס ואיזי אפילו נהגה להכין קאפקייקס בחלק מהפרקים.
תגובה מאת עפר — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 22:04
אני בתחילת העונה השנייה והדמעות כבר זולגות מעצמן-אוף,זה ממכר.
אוי,ראיתי כבר פרק אחד עם הקאפקייקס שאיזי הכינה ולא זכרה מה המרכיב שחסר לה .
אכן נזכרתי בך בעודי צופה בפרק,שכן אני ומשפחתי התענגנו על הקאפקייקס שלך.
תגובה מאת אורית — יום ראשון ,12 ביולי ,2009 @ 22:28
זה לא חלילה שבאתי להטיף מוסר. ממש ממש לא. והאמת היא שעשית לי חשק, וברגע שהלחץ בעבודה קצת ירגע אני בהחלט מתכוונת לבדוק את עניין המחוברות הזה, אבל בכל זאת לעניין הטלבזיה – גם בחלקי נפל העונג שביס מקס למשך 4 חודשם בערך. וראיתי הכל – האנטומיה וסקרבס והאוס (כן, יש לי חיבה לסדרות רופאים…) ועוד אלף ואחד דברים אחרים. ואז עברתי דירה, ולא היתה לי טלבזיה והייתי בטוחה שזה רק עניין זמני כי הנה מתחילה עונה חדשה של האנטומיה ואין מצב שאני מפסידה פרק, ובכלל – איך אפשר לחיות בלי טלבזיה… אפילו קבעתי עם חברה שעד שארכוש לי מסך מרצד אנחנו רואות את האנטומיה אצלה ביחד. זה החזיק מעמד שבוע. בשבוע השני כבר לא יצא לי, ובשלישי כבר לא רציתי. מדהים כמה קל להתנתק ולהגמל.
טלבזיה זה מדיום מופלא, ויש בו דברים שהם בהחלט אמנות (ומבחינתי גם סצנה ממש ממש טובה בסקס אנד דה סיטי, כשכל שורה היא הדבר הכי מדויק שיש, והמשחק מושלם, והמוזיקה ברקע כל כך נכונה – זאת אמנות), אבל יש לה אפטרטייסט. בחיים לא הרגשתי טוב עם עצמי אחרי שראיתי את הסצינה הכי מדהימה בעולם, כזאת שגרמה לי גם לבכות וגם לצחוק וגם הכל… כמו שהרגשתי טוב כשסיימתי ספר טוב, או שתיתי קפה עם חברה, או טיפסתי על הר. יש משהו בחווית הצפיה שהוא כל כך פאסיבי, ולפחות אצלי לא מותיר אחריו כלום, גם כשאני נורא נהנית. והכלום הזה, הריקנות – עשו לי רע, מבלי שאפילו ידעתי.
ואמא שלי היתה אומרת על זה שכל דבר טוב במידה…
סליחה על החפירה – סתם הגיגים…
תגובה מאת שני — יום שני ,13 ביולי ,2009 @ 0:56
שני דווקא לא חפרת בכלל. גם לי לפעמים יש תחושה של צמר גפן מתוק לאחר צפייה בטלוויזיה, סוג של קלוריות ריקות, במיוחד לאחר צפייה ברווק (: אבל מצד שני יש גם פנינים מאוד מרגשות ומרתקות. יש משהו שאולי נכון יותר בחיים ללא טלוויזיה, אבל אני חוששת שההתמכרות שלי קשה ומתוקה מדי.
תגובה מאת עפר — יום שני ,13 ביולי ,2009 @ 12:15
גם אני וא' עוקבים בווי-נט. מאז ששנינו עובדים בשעות מטורפות הטלוויזיה יושבת כבויה והמחשב מתפקד לפרקים כמדורת הסלון. הכי נהנתי מחנה. אמא שלה דמות גדולה מהחיים, ונדמה לי שירון פריד כבר אמר: הדיאלוגים שלהן במטבח, כשברקע החרסינות משנות ה-70, טובים יותר מכל דבר שמישהו יכול היה להמציא.
אבל עופרית, יש תקווה לתסריטאים – מאז מחוברות גילינו את האור האמיתי: שירות חדרים. חפשי את שני הפרקים הראשונים בווי-נט. לא תתאכזבי
מתגעגעת, קינואה
תגובה מאת קינואה — יום שני ,13 ביולי ,2009 @ 12:22
http://www.net-a-porter.com/product/52739
לא יכולתי שלא להעביר לך את הלינק, מסיבות ברורות!
ראיתי את הפרק הראשון, אכן לא התחרטתי!
היום פרק 2!
תגובה מאת פטיט לולו — יום שני ,13 ביולי ,2009 @ 15:47
מצחיק תיק הקאפקייקס, למרות שאני לא שותפה לטירוף האקססוריז קאפקייקס. אני מעדיפה את שלי בצורה אכילה(:
תגובה מאת עפר — יום שני ,13 ביולי ,2009 @ 16:21
אמנם לא ראיתי את הסדרה, אבל הפרומואים ממש לא עשו לי חשק להציץ לבחורות האלה. בכלל, הטלוויזיה היא משהו שמאוד קל לוותר עליו. כבר בערך 6 שנים אין לי טלוויזיה ויוצא לי מדי פעם לראות טלוויזיה אצל חברים. יוצא, לרוב, שכל התכניות פשוט נוראיות, ואני לא מדברת על סדרות מופת ממוצא מריקאי כמו "הגברים של שדרות מדיסון" , "סקס והעיר" ועוד כמה. את הסדרות אפשר להוריד מהאינטרנט או להשאיל באוזן השלישית, כך שאיני רואה כל צורך לשלם כל חודש מאות שקלים כדי לצפות במשהו שרוב הזמן לא עושה אותי מרוצה. חוץ מזה, הכל יש עכשיו באינטרנט.
בהצלחה עם ההתמכרות לסדרה. זה כבר מזמן לא קרה לי. מאז העונה הקודמת של מד מן.
תגובה מאת ספי — יום שני ,13 ביולי ,2009 @ 20:06
גם אני מכורה בצורה לא בריאה ליס מקס!
תגובה מאת Dana — יום רביעי ,15 ביולי ,2009 @ 15:43
כן,
גם אני בעניין
אין כמו להציץ לבתים למקררים ולחיים של אחרים
סדרה מצויינת כמו שיחת בנות אחת גדולה בין-גילית
תגובה מאת אילת — יום ראשון ,19 ביולי ,2009 @ 8:34