אני לא יודעת מה גרם לי להיכנס לחנות הקטנה בגבעתיים. אולי זה היה החום הבלתי נסבל ששרר ברחוב בצהרי היום, אולי האכזבה הגדולה מחנויות היד שנייה ברחוב שינקין בגבעתיים, שהדמיון היחיד ביניהן לבין שינקין המקורי הוא רק המחירים. בטוח שלא היה זה חלון הראווה העמוס בבובות נוי שקונות בנות 12, שלא רמז בכלל מה מסתתר בחנות. אבל בכל זאת היה משהו שמשך אותי פנימה. הדבר הראשון שצד את עיני היתה ערימת חגורות עור שהיתה מונחת על כיסא בצד. ביניהן היתה גם חגורת עור צרה, בדיוק מהסוג שאני מחפשת כבר כמה שבועות. חגורות דומות מצאתי בתל אביב במחירים שבין 50 ל-200 שקלים, ולכן הופתעתי כל כך כשאסתר, בעלת החנות, אמרה לי שמחיר החגורה 5 שקלים. כן כן, חמישה שקלים בלבד. הרגשתי בת מזל, חייכתי לעצמי, אבל כמו כל ישראלית חשדנית חשבתי: אם זה כל כך זול, משהו חייב להיות לא בסדר. "זה כמו ויצ"ו? לתרומה?", שאלתי ובתגובה קיבלתי את ההסבר המלא על החנות המסתורית.

נמצאו חיים בגבעתיים. טלה חברתי היקרה ב"כמו חדש"

בחנות הקטנה של אסתר ברחוב סירקין בגבעתיים מוכרים הכל בטווח מחירים שבין שקל לעשרה שקלים (למעט מעילי עור שעולים 50 ש"ח). איך זה עובד? אסתר מקבלת את כל הבגדים (וגם צעצועים, כלים, מצעים וכו') בחינם מאנשים שלא זקוקים להם יותר. כבר 12 שנה היא מוכרת אותם במחירים המצחיקים האלה. מנעד לקוחות החנות נע בין הפיליפיניות שמטפלות בוותיקי גבעתיים, תושבי האזור שרוצים בגדי ילדים בשקל, נזקקים שמופנים מפורום קהילה בתפוז ומקבלים בגדים בחינם ועד פאשניסטות שמחפשות מציאות אופנתיות. בין כל אלה יש עוד סוג לקוחות מעניין במיוחד. אלו הן בעלות חנויות יד שנייה ממרכז תל אביב. כאן הן קונות מציאות בחמישה שקלים ומוכרות לנו אותן ביוקר. למען האמת, אין לי טענה לאותן חנויות. חווית הקנייה בחנות של אסתר, היא חוויה מסוג שונה. החנות עמוסה וצפופה, יש מציאות וינטג' מדהימות אבל הן מסתתרות בין המון בגדי יד שנייה מוכתמים. הפריטים לא עוברים כביסה כמו בחנויות הרגילות וכמובן שיש צורך לכתת רגליים עד גבעתיים. אני קניתי 2 חגורות, סוודר, 2 קומבניזונים, מטפחת ועליונית ספורטיבית, החשבון: 46 ש"ח. ואם להיתלות באילנות גבוהים אז "בכוונתי לשוב לשם", בעיקר כדי לקנות פרטי בייסיק ולחפש אוצרות. יום אחר כך כבר הלכתי על הצלחה בטוחה וקניתי נעלי עקב ושמלה באובססיה, החשבון: 380 ש"ח. דוגמה מאלפת לדרך שבה עובדים כוחות השוק.

כמו חדש, סירקין 5 גבעתיים (ליד הסביח של עובד), 03-7321040 

את רוב השמלות והחצאיות שלי אני לובשת גם בגרסה קייצית וגם בגרסה חורפית. כשמזג האוויר מתחיל להתקרר, לכל שמלה משתדכים גרביונים וקרדיגן ובן רגע היא הופכת לאאוטפיט לימי סגריר. אבל השמלה המפוספסת הזאת היא אחד המקרים הבודדים בהם אני מרגישה שפשוט בלתי אפשרי לעשות לה גרסה חורפית. כל כולה זועקת קיץ – הגזרה, הצבעוניות, הבד. קניתי אותה ביוני בשנה שעברה בדיוק לפני שנסעתי לאיטליה ולכן היא מזכירה לי תמיד את החופשה ברומא ואת גל החום האיום שתקף אותנו אז. מסתבר שהרומאים לא כל כך בקטע של מזגן, וכך הרומן האיטלקי שלי נגמר עוד לפני שהתחיל, ואני עדיין מחכה לתיקון בדמות חופשה חורפית עם טמפרטורות הגיוניות יותר.

אבל בכל זאת יש לי גם מילים טובות על האיטלקים. את תיק העור האיטלקי הזה קיבלתי מתנה מאמא. בתור ילדה אני זוכרת שהיא נהגה ללכת איתו, ועכשיו, אחרי שנשכח בארון במשך שנים, נזכרנו בו ואמא שלי שמחה לוותר עליו למעני. לצערי הרב את רוב הפריטים המקסימים שהיו לאמי היא לא שמרה, ובגלל זה בכל פעם שאני מוצאת פנינת וינטג' משפחתית אני ממהרת לעוט עליה.

Most of my dresses and skirts I wear both in a summer and a winter version. When the weather starts to cool down, I add to each dress stocking and a cardigan, and there you have a winter outfit. But this striped dress is one of the only cases where I feel it's just impossible to make a winter version from. It just screams summer – the fit, the color, the fabric. I bought it in June 2008 right before I travelled to Italy, and it always reminds me of the vacation in Rome, and the horrible heat wave we had to suffer then. Turns out that the romans are not really into air condition, and so my affair with Italy ended before it started, and I'm still waiting to make amends in a winter vacation with more reasonable tempratures.

However, I still have a few good words about the Italians. This Italian leather bag was a gift from my mom. As a girl I remember she used to walk around with it. Now, after it was left in the closet for years, we remembered it and my mom was happy to give it up for me. Unfortunately my mother didn't keep most of her beautiful items, and that's why every time I find a family vintage treasure, I run and grab it.

שמלה וחגורה – אובססיה, תיק – ישן מאמא / dress , belt – obsessia, bag – old from my mom

לאווירת הצבעוניות הקייצית אני מצרפת את הפרסומת המקסימה הזאת של סוני. זו הפרסומת הראשונה מסדרת פרסומות לטלוויזיה מדגם בראוויה. בכל שנה משחררים בסוני פרסומות חדשה בסדרה והן תמיד מעולות, אבל זאת לדעתי הטובה ביותר. השיר ברקע הוא Heartbeats של חוזה גונזלס (במקור של להקת The Knife).

על הצילומים – שי פילוסוף ומצלמתו החדשה לוסיל. לשי יש בלוג חדש על צילום שיכול לעניין מאוד בלוגרים שנוהגים לצלם או להצטלם.

To match the colorful summer atmosphere, I'm adding this Sony commercial, which is, in my opinion, one of the most beautiful ever made. It is the first in a series of TV adverts for the Sony Bravia screens. Every year Sony produces a new commercial in the series and they are always phenomenal, even though I think this is the best one. The amazing song playing in the background is Heartbeats by José González (originally by The Knife).

The photographer is Shay Filosof with his new camera Lucille. Shay has a new blog about photography that may be interesting to bloggers who like to take photos or pose on photo-shoots.

כשענבל רביב ממש ניו וינטג' התקשרה אלי והציעה שנחבור יחד למכירת האופנה להשקת הסטודיו החדש שלה, שמחתי מאוד. גם בגלל שזה כל כך כיף כשאפשר לשלב בין עסקים להנאה וגם בגלל שלמרות שלא הכרתי את ענבל לפני כן, תמיד אהבתי את החנות המקסימה שהיתה לה בדיזנגוף סנטר. אז בשבת הקרובה אני מתארחת בסטודיו החדש של ענבל, אפשר יהיה לקנות קאפקייקס ביחידות בודדות או לקחת קופסה הביתה במחיר מיוחד. תבואו, יהיה כיף!

אני מכורה לטלוויזיה. בתור סטודנטית לקולנוע זה לא כל כך אנין טעם מצדי להודות בכך, אבל בשנתיים האחרונות מאז שרכשתי את ההמצאה הגאונית המכונה "יס מקס", אני מכלה שעות רבות בכל יום ברביצה על הספה מול תוכניות טובות יותר וטובות פחות. הסדרה החדשה שנכנסה לי ללב דווקא לא משודרת על מסך הטלוויזיה שלי (כי היא משודרת בהוט), מה שרק מוכיח עד כמה התמכרתי. את ארבעת הפרקים הראשונים של "מחוברות", הסדרה המעולה של רם לנדס ודורון צברי, ראיתי ברצף ב-YNET במסך הלפטופ הקטנטן שלי. אבל גם תנאי השטח הקשים לא פגעו בהנאה. הרבה מציצנות, המון כנות ודנה ספקטור אחת גרמו להתפרצות חמורה של הסקופופיליה שלי. בסדרה מופיעות חמש נשים מרתקות (העיתונאית דנה ספקטור, הבלוגרית ליאת בר-און, התיכוניסטית חנה רטינוב, חיית הרשת אליזרין וייסברג ומירי חנוך). הן מתעדות את עצמן לפחות שעה ביום והסדרה היא בעצם חמישה יומני וידאו נשיים.

המבקרים חלוקים בדעתם לגבי הסדרה ובעיקר לגבי "כנותה" והאפשרות לקבל הצצה אמיתית ומזוככת למציאות. התשובה הברורה היא שאי אפשר. אבל השאלה היא מה זה בכלל משנה? מיטב היוצרים הדוקומנטריים כבר התחבטו בשאלה מה קורה למציאות כשמכניסים מצלמה, איך היא משתנה והאם ניתן להיות זבוב על הקיר? אבל אם נחשוב על זה באמת הרי גם ללא מצלמה אנחנו מגלמים דמות, מתחזקים דימוי. אין אני אמיתי אחד ומוחלט. יש דמות אחת בפני הבוס, אחרת בפני ההורים, שלישית בפני החברה הכי טובה ומישהי שונה כשאנחנו לגמרי לבד. לכן אם נשים בצד את התהיה עד כמה המחוברות אותנטיות ועד כמה הן מגלמות דמות, אי אפשר שלא להתמכר לעלילותיהן.

הבונוס הגדול בצפייה בתוכנית הוא חשיפתם של הגברים שלצידן. אלכס הידוע בכינוי א', בעלה של ספקטור שנחשף בסדרה כאחד הגברים הכי רגישים ושווים שנראו במקומותינו. והשף אייל שני, בעלה של מירי חנוך. ממתק אמיתי לימי הקיץ כשלא בא לצאת מהמזגן.